מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים
פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?
יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,
סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.
כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת
הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.
אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית
רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.
לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,
לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.
לאחר שבע שנות שתיקה פואטית אורית גידלי חוזרת עם ספר חדש ואמיץ בשם התאומים. זהו ביטוי פואטי רב עוצמה, מחייב חיים, שובר לב. קולה השירי של גידלי מגיע כאן לשיא חדש, הממשיך את המהלך של שירתה ומראה אותה בכוחה כמשוררת בעלת שיעור קומה ונוכחות חזקה וייחודית במרחב הפואטי של השירה הישראלית. היא שכונתה בעבר כממשיכת הנוסח של עמיחי, מוסיפה לכתוב כאן שירת אמת שנובעת מהחוויה האנושית, בכוחה האינטימי לפנות אל הרבים ולדבר בלשון בני אדם.
השירים בספר החדש עוסקים במשבר אמון בנישואים. הם מלווים שני אוהבים משברון הלב המקורי שלהם ועד לפרידתם. לכאורה- אלו שירים על סוף ועל אכזריות, ובכל זאת, כותרת המשנה של הספר עומדת- שירי אהבה.
איזו אהבה זו אם כן? אהבה שמתגלה מתוך ההריסות ומתוך מה שנותר, אהבה שבוחרת בחיים ומציתה להבה שבכוחה להצית יער שלם. שפת ההרבה נוכחת בקובץ בכל עוצמתה, והיא מחזיקה בתוכה אפילו סימני קריאה שנוכחים בה כאמצעי פואטי.
